מהר"ם על שבת ל״ט

1 בגמ' אלא למ"ד שמזיז עפר ממקומו לגזור לפי' התוס' שפירשו מפני שמזיז עפר דהיינו שע"י שתוחב ומטמין הביצה בחול הוא מזיז העפר יש להקשות מאי פריך המקשה הא אינו מטמין ותוחב הביצה אלא מגלגל ויש ליישב דאעפ"כ א"א שע"י הגלגול הוא מזיז עפר קצת:

2 ברש"י ד"ה כל שבא וכו' שהרי נתקן כבר כצ"ל והוא ס"ד:

3 ד"ה מדיחין וד"ה אבל לא הכל דבור אחד הוא:

4 ד"ה ובא מעשה וכו' דליכא למיגזר שמא יזיז ואסרו להו כצ"ל והוא סוף דבור:

5 תוס' ד"ה מפני שמזיז עפר וכו' והשתא א"ש דסתם גג לית ביה עפר כ"כ שיוכל להטמין ר"ל שיתחוב ויטמין הביצה בתוך העפר וע"י אותה התחיבה יזיז את העפר:

6 בא"ד וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז ר"ל וא"כ לרב יוסף הוא שרי והיינו אם חמי טבריא מקרו חמי חמה אבל אם הם חמי האור כדמסיק לר' יוסי משום דמחלפי אפיתחא דגיהנם גם ר' יוסי מודה דאסור אפי' לרב יוסף ודו"ק:

7 בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו' והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח וכו' אבל מ"מ צ"ל דלאו דוקא קאמר תולדה דחורש בעפר תיחוח והוי איסור דאורייתא דא"כ קשה אמאי קאמר לגזור הל"ל ליתסר כמו שהקשו התוס' לעיל דאי הוי איסור דאורייתא לא שייך לתרץ הכא כמו שתירצו לעיל מזה משום דכל איסורי דרבנן הם גזירה וכו':

8 בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו' ר"ל בשלמא לפי' קמא דר"ת דפירש משום טלטול עפר מוקצה איכא למימר דרבה סבר דטלטול מן הצד אינו טלטול וכן לפירש"י דפירש דשמא יזיז היינו דגזרינן שמא יחפור בקרקע קשה איכא למימר דרבה ס"ל דלא חיישינן להכי לשמא יחפור אבל לפי' זה של ר"ת שמפרש שע"י שהוא תוחב הביצה בחול הוא עושה גומא והוי תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח א"כ הוא עושה בודאי גומא ומזיז העפר כשמטמין ותוחב הביצה א"כ אמאי פליג רבה אהאי טעמא:

9 ד"ה איכא בינייהו עפר תיחוח וכו' והא דמשמע בביצה דבעפר תיחוה נמי שייך גומא וכו' עיין בהר"ן דמתרץ לפירש"י דבעפר תיחוח לגמרי לא שייך גומא שהביצה נשקעת מאליה כמו שכתבו התוס' לעיל אבל נ"ל דלא מתיישב תירוץ זה לפירש"י דא"כ למה כתב דשמא יחפור בקרקע קשה הא בלא חפירה אפי' כשהעפר תיחוח שייך גומא אא"כ יהיה תיחוח ביותר אבל תימה לי מאי מקשין התוס' על פירש"י דלמא רש"י ס"ל כמו שכתבו ותירצו התוס' לפי' ד"ת אליבא דרבה דלא שייך גומא אלא כשנוטל העפר בידו ונשאר מקום הגומא אבל בנעיצת הביצה לא שייך גומא לפי שאינה ניכרת ודו"ק:

10 ד"ה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ וכו' הא דלא הקשו התוס' קושיא זו לעיל בפלוגתא דרבה ורב יוסף יש ליישב דלעיל ה"א דאין ה"נ דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל השתא מדפריך המקשה אלא למ"ד שמא יזיז לגזור משמע דלרבה ניחא א"כ ש"מ דפליגי וסברא הוא כמו שרבה לא ס"ל טעמו של רב יוסף כמו כן רב יוסף לא ס"ל טעמו של רבה לכך מקשין התוס' כאן וא"ת אטו לרב יוסף מי לית ליה גזירה שמא יטמין וכו' ויש מוחקין בתוס' תיבת לגזור וגורסין אלא למ"ד שמא יזיז וכו' וקאי דבור זה אהא דפריך גמ' ממעשה דטבריא בשלמא למ"ד גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למ"ד שמא יזיז מאי איכא למימר:

11 בא"ד וי"ל דמבעוד יום איכא למיגזר וכו' יש לדקדק א"כ לפי זה כשמטמין הביצה בחול או בעפר דרכים מבע"י גם זה רב יוסף מודה דאסור משום גזירה שמא יטמין ברמץ ולא פליג רב יוסף אטעמא דשמא יטמין ברמץ אלא היכא שמטמין בשבת עצמו ומעשה דטבריא מבע"י היה כדמשמע בגמ' לקמן בסמוך ומתני' דלא יטמיננה בחול ובאבק וכו' מיירי בשבת וא"כ יש להקשות מאי מייתי ממעשה טבריא דהיה מבעוד יום הא מבעוד יום כ"ע מודו ובשלמא לרבה דמעשה טבריא קאי אסיפא דלא יטמיננה בחול וכו' דמודה בה ר' יוסי איכא למימר היא גופה אתא לאשמעינן דכמו דמעשה דטבריא אסרו מטעם דדמיא להטמנה ה"נ הא דקאמר לא יטמיננה בחול וכו' הוי נמי מטעם הטמנה לאשמעינן דאין חילוק בין מטמין מבעוד יום ובין מטמין בשבת דלעולם בשמטמין בדבר המוסיף הבל גזרינן שמא יבא להטמין ברמץ כדאמר רבה אבל לרב יוסף דס"ל דמעשה דטבריא ארישא קאי אולא יפקיענה בסודרין דמיירי בשבת ורבנן הוא דמייתי לה להוכיח דגזרינן תולדה דחמה אטו תולדות האור א"כ מאי מייתי ממעשה דטבריא הא מעשה דטבריא הוה מבע"י ואסרו מטעם הטמנה כשמטמין מים צוננים בחמין המוסיפין הבל אפי' חמין מתולדות חמה לא גרע ממטמין מבע"י בצמר ובמוכין המוסיפין הבל דגזרו משום שמא יטמין ברמץ אבל במפקיע בסודרין דליכא איסורא אלא משום גזירה תולדה דחמה אטו תולדות האור אימא לך דלא גזרינן ומותר ויש ליישב דרב יוסף דאמר דמעשה דטבריא ארישא קאי ורבנן הוא דאמרי לה ס"ל דמעשה טבריא לא מטעם הטמנה אלא משום דבסילון היו נקבים וכשהיו רוחצין בשבת היו פותחין הנקבים ומתערבים המים הצוננים בחמין וגזרו מערב בתולדות חמה אטו מערב בתולדות אור ולכך מייתי רבנן שפיר ראיה מינה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ור' יוסי השיב להן דחמי טבריא לאו תולדות חמה הן אלא תולדות האור כדמפרש ואזיל וק"ל:

12 בגמ' והתניא חמין שהוחמו וכו' אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' כצ"ל:

13 בתוס' ד"ה אלא פניו ידיו ורגליו וכו' ומיהו קשה לרשב"א דמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' הפשט פשוט דהתוס' ר"ל כיון דעיקר קושיות המקשה היא דמוכיח מהברייתא דרחיצה דרישא דמתני' לא מצי איירי ברחיצת כל גופו אלא אפי' רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת וא"כ ממילא נמי רחיצה דסיפא דאיירי נמי ביו"ט איירי נמי ברחיצת פניו ידיו ורגליו וא"כ אתיא כב"ש ודלא כב"ה לכן מקשין התוס' דמגופא דמתני' ובלא הך ברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש וכו' הוה מצי למיפרך דמדקתני רישא דמתני' כחמין שהוחמו בשבת ואסורים ברחיצה ושתיה ע"כ הך רחיצה איירי דאסור אפי' פניו ידיו ורגליו דנאסרו אפי' בשתיה כ"ש שאסור לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו אימא סיפא וכו' ר"ל וא"כ ממילא הך איסור רחיצה ביו"ט דבסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו א"כ אתי כב"ש ולא כב"ה אלא שלפי זה יש להקשות הא נמי לפי מאי דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן מ"מ עדיין איכא למיפרך מגופא דמתני' מדקתני אסורים בשתיה כל שכן לרחוץ פניו ידיו ורגליו דאסירי וא"כ על כרחך הא דקתני ברישא אסורים ברחיצה איירי נמי בפניו ידיו ורגליו ואימא סיפא וכו' דממילא נמי רחיצה דסיפא איירי נמי בפניו ידיו ורגליו וא"כ אתי כב"ש ולא כב"ה והדרא קושיא לדוכתא ונ"ל דאע"ג שכתבו התוס' שקשה לרשב"א שמגופא דמתני' הוי מצי למידק וכו' מ"מ לפי האמת חזינן דלא הויא ניחא ליה לגמ' למידק הכי ואי הוה מצינן לאוקמיה רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו ולא הוה קשה לן דיוקא הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים והתניא וכו' הוי מוקמינן לה ברחיצת כל גופו אע"פ שלפי האמת גם רחיצת פניו ידיו ורגליו אסור בחמין שהוחמו בשבת כדמשמע מגופה דמתני' דקתני אסורים בשתיה וכ"ש רחיצת פניו ידיו ורגליו גם בלא שום דיוקא דמתני' אטו לא ידעינן דאסור להחם חמין בשבת לרחוץ בהן פניו ידיו ורגליו דע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא ביו"ט אבל בשבת ליכא מאן דפליג דאסור מ"מ קתני רחיצת כל גופו למידק מיניה הא חמין שהוחמו מע"ש מותרים ואפי' ברחיצת כל גופו וגם כדי למתני עלה הסיפא דקתני ביו"ט כחמין שהוחמו ביו"ט לאשמעינן דאסור לרחוץ בהן כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר אלא שהיה קשה להמקשה הברייתא דקתני חמין שהוחמו בע"ש למחר רוחץ בהן וכו' אבל לא כל גופו ומחמת זה היה מוכרח לפרש רחיצה דרישא בפניו ידיו ורגליו לכך פריך אימא סיפא וכו' וא"כ השתא דמסיק דלהשתטף בהן כל גופו עסקינן ואתי כר"ש דמתיר להשתטף כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש לא קשיא מידי מהברייתא דלעיל וא"כ מתקיימא שפיר רחיצה דרישא ברחיצת כל גופו דהיינו להשתטף אע"ג דלפי האמת בשבת אפי' פניו ידיו ורגליו אסירי וביו"ט מותר פניו ידיו ורגליו אפי' ברחיצה גמורה כדכתיבנא ודו"ק ובספר ח"ש האריך כאן אבל לא עמדתי על סוף דבריו ואינם מובנים לי כי מתוך דבריו משמע לי שהיה מפרש קושית הרשב"א שחקשה דמגופא דמתני' הוי מצי למידק באופן אחר ממה שכתבנו אבל מה שכתבנו נ"ל אמת ברור ואתה המעיין תראה ותבחר:

14 ד"ה אא"כ ראויין לשתיה וכו' ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ר"ל הא דכתב ר"י כן משום דהוה קשה לו כיון דב"ש אסרי אע"פ שראויין לשתיה אא"ב הוחמו לשתיה אמאי קתני אא"כ דאויין לשתיה הל"ל אא"כ הוחמו לשתיה לכך קאמר ונ"ל דלכך נקט אא"כ ראויים לשתיה דיכול לחמם אפי' ביותר וכו' ועיין בביצה דף כ"א שם בתוס':

15 בא"ד בכדי שיעור לרגליו וכו' והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' ר"ל וכ"ת כיון שב"ש איירי שהוחמו המים לשתיה אלא שיכול לחמם ביותר מכדי שתיה בכדי שיעור שצריך לרגליו א"כ אפי' בכדי שצריך לרחוץ כל גופו נמי דהא ב"ש וב"ה איירי בדין דאורייתא קודם שגזרו על הרחיצה ביו"ט אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט לכך כתבו והיינו טעמא שהבלנים חשודים וכו' לכך אפי' קודם שנזרו על הרחיצה ביו"ט לא רצו להתיר להחם יותר מכדי שתיה בכדי שיעור לרחוץ גופו מפני שפעמים שיחממו עיקרן לרחיצה:

16 ד"ה וב"ה מתירין וכו' שאם לא כן לא היו גוזרין על הזיעה ר"ל דלא גזרו על הזיעה אלא משום רחיצה ועל הרחיצה מפני שלא יבואו להחם מים ביו"ט לצורך רחיצה ואם היה שב"ה מתירין מן התורה להחם אפי' לרחוץ כל גופו לא היה לגזור כלום אלא ודאי אפי' ב"ה מודו דאסור מה"ת להחם מים לרחוץ כל גופו לכך גזרו על הזיעה משום רחיצה וא"כ תימה מ"ש להחם לצורך זיעה מלצורך רחיצה הא זיעה נמי לא הוי אוכל נפש:

17 בא"ד והא דקתני מרחץ שפקקו נקביו וכו' ה"ה אפי' הוחם בו ביום וכו' ר"ל משום דהא ברייתא זו נשנית קודם גזירת זיעה שהרחיצה היתה אסורה והזיעה היתה מותרת ביו"ט:

18 ד"ה אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהודה וכו' וי"ל דסתם דהכא גריעא מההיא סתמא דהכא סתמא במתני' ומחלוקת בברייתא וכו' ר"ל רהתם מחלוקת במתני' ואח"כ סתם ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אפי' נגד מכריע וק"ל אבל הכא המחלוקת היא בברייתא ולא נשנית במתני' קודם הסתם ולכך הלכה כמכריע וק"ל: